<h1>סמ"ג עשין סימן פ"ב</h1>
<h2>דף יא.</h2>
אין אדם זוכה במתנה לחבירו עד שיהא הזוכה גדול ובן דעת אחד האיש ואחד האשה ואפילו אשת איש ואפילו עבד ושפחה אבל הגוי אינו זוכה הואיל ואינו ראוי לשליחות כי זכייה מטעם שליחות (כתובות י"א א' תד"ה מטבילין), וכשם שאין ישראל נעשה שליח לגוי כך אינו זוכה לגוי (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ד ה"ו ע"ש). בפרק התקבל (גיטין ס"ה א') אמר רבא, קטן שנותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, פחות מזה אינו זוכה אף לעצמו, וכן השוטה אינו זוכה לאחרים ולא לעצמו, והמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה, אבל החרש זוכה לעצמו (רמב"ם שם ה"ז). וזכין לקטן אפילו בן יום אחד ולגדול אפילו שלא בפניו, וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שאין עומד שם (ע"פ רמב"ם שם ה"ח ע"ש) ובלבד שתהא חצר המשתמרת, אבל אינה משתמרת צריך שיעמוד בצידה (עי' רמב"ם ה"ט) כדמסקינן בפרק קמא דבבא מציעא (י"א א'). וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצידן קונין לו בסימטא או בצידי רשות הרבים אבל ברשות הרבים אינו זוכה עד שתגיע מתנה לידו, וקטנה תזכה לה חצירה [ו]ארבע אמות שלה אבל הקטן אינו זוכה עד שתגיע המתנה לידו או ש[י]זכה לו אחר (רמב"ם שם ע"ש).
<h2>דף כא.</h2>
אומר בפרק קמא דקידושין (כ"ו א') שהקרקעות נקנין דבר תורה באחד מג' דברים בכסף או בשטר או בחזקה (ע"פ לשון הרמב"ם מכירה פ"א ה"ג ע"ש), בכסף שנאמר (ירמיה ל"ב מ"ד) שדות בכסף יקנו, בשטר שנאמר (שם י"א) ואקח [את] ספר המקנה, בחזקה שנאמר (דברים י"א ל"א) וירשתם אותה וישבתם בה, במה ירשתם בישיבה. כיצד בכסף מכר לו בית או שדה ונתן לו הדמים קנה בד"א במקום שאין כותבין שטר מכר אבל במקום שכותבין שטר מכר לא קנה עד שיכתוב את השטר (רמב"ם שם ה"ד ע"ש וכס"מ). ויכול הלוקח להתנות אי בעינא בכספא איקני אי בעינא בשטרא איקני ואם התנה כן אין המוכר יכול לחזור בו מפני התנאי אבל הלוקח יכול לחזור בו עד שיכתוב השטר וכן אם התנה המוכר כזה (ע"פ ה"ה שם). האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כיון שנתן נקנה לו הבית מדין ערב (ע"פ רמב"ם שם ה"ו) וכעניין זה אמרינן בפרק קמא דקידושין (ו' ב'). ועיקרי הלכות קניין קרקעות במסכת קידושין ובמסכת ב"ב. כיצד בשטר כתב לו על הנייר או על החרס שדי נתונה לך שדי מכורה לך כיון שהגיע השטר לידו קנה ואע"פ שאין השטר שוה כלום (ע"פ רמב"ם שם ה"ז ע"ש). אע"ג דאמר בפרק שני דכתובות (כ"א א' ותד"ה ודוקא) מי שרוצה להראות [את] חתימתו יראנה על החרס או בראש המגילה משמע שחתימה על החרס אינה מועלת שיאמרו מזויף הוא, לשם מדבר בשטר העומד לראייה. בד"א במוכר שדהו מפני רעתה אבל בשאר קרקעות אע"פ שהגיע השטר [של] מכר לידו ואפילו היו בו עדים לא קנה עד שיתן את הדמים (המשך לשון הרמב"ם שם). כיצד בחזקה מכר לו בית או שדה או שנתן אותו במתנה כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהו והוא שיועיל במעשיו הרי זה קנה, בד"א כשהחזיק בפני המוכר אבל שלא בפני המוכר צריך שיאמר לו לך חזק וקני ואחר כך אם החזיק קנה אע"פ שאינו בפני הבעלים (רמב"ם שם ה"ח). גרסינן בפרק הפרה (ב"ק נ"א ב') המוכר בית לחברו ומסר לו את המפתח הרי זה כמו שאמר לו לך חזק וקני וכשיחזיק יקנה (שם ה"ט). נעל כיצד כגון שמכר בית או חצר והיה הפתח פתוח ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו (ע"פ ה"י שם) כדאמר בההיא דמסכת גיטין בפרק הזורק (ע"ז ב') תיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותקנה. גדר כיצד אפילו היה שם גדר והיו עולין בו בנחת והוסיף עליו כל שהו והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין אלא בדוחק הרי זה הועיל וקנה, וכן פרץ כל שהו קנה כגון שהיה שם פרצה והיו נכנסין בה בדוחק והרחיב בה כל שהו עד שנכנס הנכנס בריוח הרי זה הועיל לו וקנה (ע"פ הי"א שם) כדאיתא בפרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ג א').
<h2>דף מח.</h2>
שכיב מרע שאמר אל תספידוהו אין סופדין אותו, אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הצבור כדאיתא בכתובות פרק נערה אלא כופין [את] היורשין לקוברו מנכסיו (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פי"א הכ"ד ע"ש).
<h2>דף נה:</h2>
עוד שם בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ב א') מתנת שכיב מרע שכתוב בה קניין בין שהיתה במקצת נכסיו בין שהיתה בכל נכסיו, אמר שמואל חוששין לה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר והואיל ומתנה זו לא תקנה אלא לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה הרי המתנה בטלה (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ח ה"י וע"ש במ"מ). ואומר רבינו שמואל (בד"ה לא) ור"ח דכל שכן כשאין הקנין כתוב בשטר שיגרע הקניין את המתנה. ואומר ר"י (קנ"ב ב' תד"ה כתב בשם ריב"ם) שאין חילוק בדין זה בין הגיע השטר ליד המקבל מתנה בין לא הגיע ואם קנו מידו כדי ליפות כח המקבל כגון שכתוב בו וקנינו ממנו נוסף על מתנה זו הרי היא קיימת (רמב"ם שם הי"א). ובתקון השטר שתקנו הגאונים במתנת שכיב מרע כתוב אמר לנא הוו עלי עדים ואף קנו ממני בכל לשון של זכות ואין כתוב בו שום ייפוי כח אחר, זהו מפני שחושבין ייפוי כח בכל לשון של זכות. ומכל מקום נכון לכתוב הוו עלי עדים ואף קנו ממני בכל לשון של זכות ואף כתבו וחתמו משום שופרא דשטרא כך פירש ר"י (כתובות נ"ה ב' סוף תד"ה מתנת). שוין רבי יוחנן ושמואל ורב נחמן (שם קל"ה ב'—קל"ו א') ששכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת קודם שיכתבו ויתנו לו אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, ואם כדי ליפות כח המקבל כגון שאמר תנו מנה לפלוני ואף כתבו וחתמו ותנו לו הרי אלו כותבין ונותנין לאחר מיתה (ע"פ רמב"ם שם הל' י"ב—י"ג).
מי שנתחייב לו חבירו שבועה אינו יכול להרשות אחר עליו להשביעו שאין שם דבר שיקנה לו ואין אדם מרשה על תביעת דברים שאין הדברים נקנים אלא על תביעת ממון (רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ג ה"ו). מי שהיו לו מעות פקדון ביד אחר ורצה להרשות שליח להביאו אין [ה]קניין מידו מועיל בזה שאין המטבע נקנה בחליפין אלא כיצד עושה נותן לו קרקע כל שהו ומקנה לו המעות על גבה כדי להוציאו בהרשאה זו והולך ודן עמו ומוציאו כך המסקנא בפרק הגוזל קמא (ב"ק ק"ד ב'), היתה לו מלוה ביד אחד אינו יכול לכתוב הרשאה עליו ואפילו היה החוב עליו בשטר מפני שמלוה להוצאה ניתנה ואין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו בעולם ואין לו דרך שיקנה אדם בה חוב אלא במעמד שלשתן או בהקנאת שטר החוב עצמו בכתיבה ומסירה מפני שהוא מקנה השעבוד שבו (ע"פ רמב"ם שם ה"ז). ראיה לדבר שאין אדם יכול להרשות על מלוה מדאמרינן בפרק אף על פי (כתובות נ"ה ב') מתנת שכיב מרע שכתוב בה קניין הרי היא כמתנת בריא והרי היא כמתנת שכיב מרע כמתנת שכיב מרע שאם אמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני, משמע דמכח בריא אינו יכול להקנותו אפילו בקניין, וכן נמי אמר בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ח א') שכיב מרע שאמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני מה שאין כן בבריא משמע אפילו בקניין שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואין צריך בו קניין, ואפילו קנין אגב אינו מועיל בזו בבריא בדבר שאינו בעין כדאיתא בפרק מי שמת (קמ"ז ב') למימרא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע והא הלואתו לפלוני דליתא בבריא ואיתיה בשכיב מרע ומתרץ דאיתא בבריא במעמד שלשתן ולמה הוצרך לזה יאמר דאיתא בבריא בקניין אגב אלא ודאי אינו מועיל, ועל כל זאת אומר רבינו יצחק ברבי שמואל שתקנת הגאונים עיקר ויכול להרשות על המלוה דמסיק בפרק מרובה דשליח שוייה ונהי דאין יכול להקנות הלואתו כשנותנה, שליח יכול לעשות שזהו לעצמו ועל כרחינו כן הוא שאין טעם הרשאה תלוי בקניין דהא קיימא לן כאיכא דאמרי דאמטלטלי דגזליה כי לא כפריה כתבינן הרשאה כמו שפסקנו למעלה אע"פ שאינו יכול להקנותם כמו שאין יכול להקדישם דקי"ל כרבי יוחנן דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש כדמשמע פרק קמא דב"מ (ז' א') שמקשה ממנו על דברי רב, נמצא שכל זמן שקניין מועיל אם הוא בעין כותבין הרשאה עליו אבל מטבע שאפילו אם הוא בעין אין בו קניין כי האי גוונא אמרינן דלא כתבינן הרשאה. ועוד תקנו הגאונים שכותבין בהרשאה והקניתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי ואע"פ שאין לו קרקע ופירשו הקדמונים שאין לך אדם שאין לו ארבע אמות בארץ ישראל ודבר רעוע הוא זה מאד שהרי אותו חלק אינו ברשותו (ע"פ רמב"ם שם ה"ז ע"ש) וגם בפרק הזהב (ב"מ מ"ו א') אומר התלמוד ולקנינהו ניהליה אגב קרקע ומתרץ שאין לו קרקע, ומפרש ר"ת (ב"ב מ"ד ב' תד"ה דלא) שדבר זה מועיל מטעם הודאת בעל הדין דמועיל כמאה עדים והרי הודה שיש לו קרקע ואין לחוש דמיחזי כשקרא שהרי מצינו בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ט א') שכיון שהודה איסור גיורא שהמעות שהפקיד לרבא שהם של רב מרי בנו הוצרך רבא ליתנו לרב מרי אע"פ שהיה משקר, וגם טעם זה אינו כל כך הגון למבין. וכתב רבינו משה (שם) על זה כי הגאונים עצמם שתקנו תקנה זו אמרו שאין אומרים בה יקוב הדין את ההר ואינה אלא כדי לאיים על הנתבע אם רוצה לדון בהרשאה זו וליתן נפטר, ולמה יפטר שאין זה הבא בהרשאה זו הרעועה פחות משליח שעשאו בעדים שהזכרנו למעלה אבל אם לא ירצה הנתבע לדון עמו אין כופין אותו ליתן לו ולא לישבע עד שיבא בעל דינו, ובמלוה על פה שכפר בה לא תקנו שיכתבו עליו הרשאה (רמב"ם שם).
<h2>דף נט:</h2>
הפרש יש בין קונה שדה לפירות ובין שוכר שדה לפירותיו שהקונה שדה לפירות יש לו לנוטעה או לזורעה כל שירצה או למכרה והשוכר אינו כן כמו שיתבאר בענין השכירות ואין רשאי להשכירה וכל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה (ע"פ לשון רמב"ם מכירה פכ"ג ה"ח).
<h2>דף סט:</h2>
שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני אין לשני אלא מה ששייר הראשון, ואם היה הראשון ראוי ליורשו כגון שהיה בן מכלל הבנים אין לשני כלום שכל לשון מתנת שכיב מרע ליורש הרי היא כלשון ירושה וירושה אין לה הפסק ואע"פ שאמר ואחריו לפלוני, אבל הבריא שנתן מתנה על דרך זה ואמר לזה נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני אלא מה ששייר הראשון בין שהיה ראשון ראוי ליורשו בין שלא היה ראוי ליורשו (רמב"ם זכיה ומתנה פי"ב הל' ג'—ה' ע"ש). שכיב מרע שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה הראשון ראוי ליורשו ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא [ב]מתנה והרי הפסקתיה השני קונה מה ששייר הראשון, לפיכך אם נתן המעות על ידי שליש או שאמר תנו שקל לבני בכל שבת ולא משום ירושה אני נותן להם והנשאר מן הנכסים אחר מותם יהיה לפלוני אין נותנין להם אלא שקל אע"פ שאינו מספיק להם (רמב"ם שם ה"ו) כדמפרש בפרק מציאת האשה (כתובות ס"ט ב') ובפרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ט א'—ב'). עוד יש בפרק יש נוחלין (קכ"ה ב'), מעשה באחד שאמר נכסי לאמי ואחריה ליורשי והיתה לו בת נשואה ומתה הבת בחיי הבעל ובחיי אם אביה ואחר כך מתה הזקנה ושלחו מתם שאין הבעל יורש אותם הנכסים מפני שהן ראויין לאשתו ולא זכתה בהם האשה אלא לאחר שמתה, אבל אילו הניחה הבת בן או בת היו יורשים הנכסים שמשמע יורשי אפילו יורשי יורשי כרב הונא, ואילו אמר ולכשתמות הזקנה הרי הן לבתי מעכשיו היה הבעל יורש אותן אחר מיתת אשתו (ע"פ רמב"ם שם הי"ב).
<h2>דף ע.</h2>
בפרק מציאת האשה (כתובות ע' א'), שכיב מרע שאמר תנו לבני שקל בכל שבת או שאמר אל תתנו אלא שקל, שהוא חצי סלע, ונמצא שאין מספיק לו אלא סלע בכל שבת נותנין להן כל צרכן שלא נתכוון זה להרעיב [את] בניו אלא לזרז את בניו שלא ירויחו בהוצאה יותר מדאי (רמב"ם זכיה ומתנה פי"א הכ"ג). אבל אם לא היה טעם זה קיימא לן מצוה לקיים דברי המת אף בבריא שמת כדמסקינן בפ"ק דגיטין (ט"ו א'), ואומר רבינו יעקב דווקא בשליש שהושלש מתחילה לכך כגון שאמר הולך מנה זה לפלוני שאני נותן לו, בסוף פ"ק דגיטין (י"ד ב'), ואחר כך מת המשלח אבל בעלמא אין מתקיים ציווי בריא שמת אלא ע"י קניין דדוקא שכיב מרע הוא דדבריו ככתובין וכמסורין (כתובות ע' א' תד"ה הא ע"ש).
בפרק הניזקין (גיטין נ"ט א') ובפרק מציאת האשה (כתובות ע' א'), קטן עד שש שנים אין הקנאתו לאחרים כלום ומשש שנים עד שיגדיל, הוא הנקרא פעוטות, אם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה כדפסק שם מר בר רב אשי בין בדבר מרובה בין בדבר מועט בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע ודבר זה מדברי חכמים [כדי] שלא יבטל ו(ש)לא ימצא מי שימכור לו ולא שיקח ממנו, והכל במטלטלין אבל קרקע אינו נותן ולא מוכר עד שיגדיל (ע"פ רמב"ם מכירה פכ"ט ה"ו). אמר רפרם (כתובות שם), בד"א בקטן שאין לו אפוטרופוס אבל אם היה לו אפוטרופוס אין במעשיו כלום אפילו במטלטלין אלא מדעת האפוטרופוס שאם ירצה לקיים מקחו וממכרו מקוים (ע"פ רמב"ם שם ה"ז ע"ש). פסק ר"ח (תד"ה אבל) בשם רב היי גאון דלעניין מתנה אין חילוק בין יש שם אפוטרופוס לאין שם אפוטרופוס דלעולם מתנתו מתנה דאי לאו דעבד ליה נייח לנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנה. בודקין את הקטן אם יודע בטיב משא ומתן או אינו יודע עד שיגדיל לפי שיש קטן נבון בן שבע ויש אחד שאפילו בן שלש עשרה אינו יודע בטיב משא ומתן, קטן היודע בטיב משא ומתן שאין לו אפוטרופוס שנשא ונתן במטלטלין וטעה אמר רבי זירא שם דינו כדין הגדול פחות משתות מחילה שתות תחזור האונאה יתר על שתות בטל מקח כאשר בארנו (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ח) בספר מצות לא תעשה (ריש ל"ת ק"ע). אומר רבינו משה (שם והל' ט'—י"א) שאין מקח הקטן וממכרו במטלטלין קיימין אלא כשמשך או המשיך אבל אם נתן מעות וחזר בו אינו מקבל מי שפרע ואחרים שחזרו בו עומדין במי שפרע, וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום המטלטלין וחזר בו לא קנה הלוקח שאין מוציאין מיד הקטן ואין הקנין מיד הקטן כלום שהקניין בשטר ואין העדים חותמין אלא על שטר אדם גדול, וכן קטן שקנה מטלטלין מאחרים וקנו מידו או שכר מהם המקום לא קנה עד שימשוך לפי שאינו זוכה בדברים שזוכין בהם הגדולים, ראייה לדבר שאין חצר של קטן ולא ארבע אמות שלו קונות לו מפני שנתרבו מדין שליחות ולא יהא הקניין או שכירות המקום גדול מחצירו, אבל הקטנה שנתרבית חצירה מידה, כאשר בארנו למעלה (עשה ע"ד דף קנ"ד ג' בד"ו [הו' בגיטין ע"ז ב']), תקנה המטלטלין מאחרים אם קנו מידה או בשכירות מקום, עוד נראה לו שקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בידו קנה אע"פ שאין ממכרו בקרקע כלום שהקטן כמי שאינו לפנינו הוא וזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו.
<h2>דף עו.</h2>
גרסינן בפרק המדיר כל מי שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראייה כיצד המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראייה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה וכן כל כיוצא בזה, מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות ונקבה אותו נקב מפולש אם נמצאת עליה קורט דם בידוע שהיא נטרפה קודם שחיטה לפיכך אם הוגלד פי המכה בידוע שהיא היתה טריפה שלשה ימים קודם השחיטה, לא הוגלד פי המכה הרי הדבר ספק ועל הטבח להביא ראייה שקודם לקיחתו נטרפה שהרי ברשותו נולד הספק ואם לא הביא ראייה חייב לשלם הדמים אל המוכר (רמב"ם מכירה פ"כ הל' י"ד—ט"ו).
<h2>דף פ:</h2>
הפרש יש בין קונה שדה לפירות ובין שוכר שדה לפירותיו שהקונה שדה לפירות יש לו לנוטעה או לזורעה כל שירצה או למכרה והשוכר אינו כן כמו שיתבאר בענין השכירות ואין רשאי להשכירה וכל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה (ע"פ לשון רמב"ם מכירה פכ"ג ה"ח).
<h2>דף פה.</h2>
אמרינן בפרק הכותב (כתובות פ"ה א'), מי שהיה חייב לחברו מעות בין משום מלוה בין משום פקדון או שכירות ונתן הממון ביד השליח ואמר לו הולך ממון זה לבעל חובי אין צריך השליח להטפל ליתן לו בפני עדים ואם אמר לשליח אל תפרע חוב זה אלא בעדים ופרעו שלא בעדים חייב לשלם, וכן אם היה החוב בשטר בין שאמר לו תן המעות וקח השטר בין שאמר [לו] קח השטר ותן המעות ונתן המעות בלא עדים ולא לקח השטר חייב לשלם שהרי לתקן שלחו ולא לעוות (ע"פ רמב"ם שלוחין ושותפין פ"א ה"ו). בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ג א') פסקינן הלכה שליח נעשה עד בכל דבר. ואמר רבא אמר רב נחמן (שם מ"ג ב') השולח ממון שבידו ביד שלוחו ואמר לו הולך מנה לפלוני שאני חייב לו והלך ונתן לו שלא בעדים השליח אומר נתתי והבעל חוב או הפועל אומר לא לקחתי זה נשבע שנתן וזה נשבע שלא לקח וישלם הלוה לבעל חובו או לפועל או לבעל הפקדון ואפילו היו השלוחים שנים אין עדותן מועלת מפני שהן נוגעין בדבר שהרי חייבין לישבע היסת, בד"א כשהשליח ובעל חוב מכחישין זה את זה אבל מת אחד מהן או הלך למדינת הים אין הלוה יכול להשביע אחד מהן שהרי אין כאן מי שטוען עליהן להכחישן בוודאי אלא הלוה מחרים חרם סתם ומשלם החוב שעליו וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם שם ה"ז ע"ש). ראובן ששלח כתב לשמעון ואמר לו מנה שיש לי בידך שלחהו לי ביד לוי אם רצה לשלחו אינו חייב באחריותו בין שהיה מלוה בין שהיה פקדון והוא שיכיר שהוא כתב ידו, ואם טען המלוה ואמר לא כתבתי ולא שלחתי לך ישבע הלוה היסת שכתב ידו בא אליו ולפיכך שלח ויפטר וכן הורה רב אלפס והרב רבי יוסף אבן מג"ש הלוי, אבל אם לא היה הכתב כתב ידו או שאין הלוה יודע שהוא כתב ידו אפילו היו כתובין בו סימנין ואותות שביניהם ביחוד אם טען ראובן ואמר לא שלחתי כתב שמעון חייב באחריותו ומשלם לראובן (ע"פ רמב"ם שם ה"ח) דאמר רב יהודה אמר שמואל בפרק הגוזל קמא (ב"ק ק"ד א'—ב' ותד"ה אין) אין משלחין ממון בדיוקני ואפילו עדים חתומים עליה רבי יוחנן אמר אם היו עדים חתומים עליה משלחין ופירש ר"י דיוקני הוא צורות שבטבעות שחותמין בהם חותמות, ולשון דיוקני פרצוף כמו בדיוקני עצמה אל תסתכל, ומסר לשלוחו הצורה וחתמו העדים שזו היא הדיוקני שלו ואמר לו השליח בסימן זה לשלוח מעות לבעל החותם, ופסק רב אלפס אין הלכה כרבי יוחנן אלא כשמואל וסוגית השמועה שם כשמואל. אמנם יכול שמעון להחרים סתם חרם על מי שכתב כתב ידו זה ולא יודה, ויש מי שהורה שישבע ראובן ואחר כך יטול כדין כל הנשבעין ונוטלין (ע"פ המשך רמב"ם שם). לוי שבא בשליחות ראובן ולקח חמשים [משמעון] ואמר ראובן לא שלחתיו אלא ליקח עשרים ועשרים בלבד הביא לי הרי ראובן נשבע שלא שלחו אלא ליקח עשרים ועשרים בלבד הביא לו כדין כל מודה מקצת ולוי נשבע היסת ש[ה]חמשים שנתת לי נתתי לראובן וישלם שמעון מביתו אם היה חייב לראובן וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם ה"ט).
<h2>דף פה:</h2>
גרסינן בפרק הספינה (ב"ב ע"ז א' ובתו' ע"ש) (ו)בה"ג (דף ק"ג ד') ו[ב]פירוש ר"ח ובשערי דרב היי, אמר אמימר הילכתא אין אותיות נקנות במסירה מאי טעמא אותיות מילי נינהו ומילי במילי לא [מ]קניא ובפרק זה בורר (סנהדרין ל"א א') נמי אמר ליה רבא לרב נחמן כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה א"ל לא וכו'. הילכך המוכר שטר חוב לחבירו או נתנו לו במתנה אינו נקנה במסירת השטר לידו שלא מכר אלא הראייה שבו ואין הראייה בתפיסת יד (ע"פ לשון רמב"ם מכירה פ"ו ה"י) ולא יקנה באמירה לך חזק וקנה כדרך שאר המסירות (ע"פ תד"ה אותיות). ואומר שם (ע"ו א') שלא יקנה עד שיכתוב לו המקנה קנה שטר פלוני וכל השיעבוד שבו וימסור לו השטר ונמצא שקנה בכתיבה ומסירה (ע"פ רמב"ם שם הי"א ע"ש). וראיתי בתשובה אחת שהשיב ר"י שאין חילוק בין כתבו על אותו שטר בין כתבו בשטר אחר. קניין השטרות כדרך הזאת מדברי סופרים אבל מן התורה אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר הקנוי בלבד לפיכך אמר שמואל בפרק הכותב (כתובות פ"ה ב') ובפרק מי שמת (ב"ב קמ"ז ב') המוכר שטר חוב לחבירו עדיין יכול למוחלו, אפילו יורשו מוחלו (ע"פ רמב"ם שם הי"ב) כדאמר שם. ומה שבפרק הזהב (ב"מ נ"ו ב') ממעט שטרות מאונאה ובפרק יש בכור (בכורות נ"א א') [ממעטו] מפדיון הבן יש לפרש כגון שמצא שטרות לאחר ייאוש ומכרן לבעליו שבעניין זה המכירה מן התורה (ב"ב ע"ו ב' תד"ה קני). ומודה שמואל (כתובות שם) שהאשה שהכניסה שטר חוב לבעלה אינה יכולה למחול אלא מדעת בעלה מפני שידה כידו (לשון רמב"ם שם הי"ג). המקנה לחבירו קרקע כל שהו והקנה לו על גבה שטר חוב הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה (לשון רמב"ם שם הי"ד) ונראה לרבינו משה (שם) שגם זה יכול למחול אחר שהקנהו.
<h2>דף צג.</h2>
גרסינן בפ"ק דב"ק (ח' ב') ובפ"ק דב"מ (י"ד א') אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין, פירוש (רש"י) עוררין, עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ומאימת הוי חזקה מכי דייש אמצרי, ומפרש ר"ת (כתובות צ"ג א' תד"ה עד) דבר זה במקום שאין קונין בכסף עד שיכתוב בשטר ולא כתב השטר ואם תאמר א"כ פשיטא שיכול לחזור בו, משמיענו שיכול ומותר לחזור בו ואפילו עונש מי שפרע אין כאן מאחר שאינו חוזר בו מחמת יוקר וזול אלא מפני שירא להפסידה כמו שיתבאר לפנים (לקמן דף קנ"ח ד' בד"ו [הו' בב"מ מ"ח א']) ואגב שאומר בסיפא אינו יכול אומר ברישא יכול. משהחזיק בה חזקה גמורה, אע"פ שלא נתן המעות (רש"י ב"מ י"ד ב' ד"ה אינו ועי' כתובות שם תד"ה ומאימת) ולא כתב את השטר, אינו יכול לחזור בו (ע"פ המשך הגמרא), וא"ת פשיטא, נוכל לומר שמשמיענו שאין יכול שמעון לומר לראובן טול קרקע זו במעות שאני חייב לך, לפי שנפחתו דמיה מחמת העוררין (עי' ב"ק ט' א' סוף תד"ה משהחזיק), ופירוש דייש אמיצרי מתקן גבולי השדה ומגביהן (רש"י ב"מ י"ד ב') ותיקון זה היה רגיל ביניהם ואשמעינן שהיא חזקה גמורה כאילו נעל וגדר ופרץ כל זה פירוש רבינו יעקב. והרב רבי יצחק ברבי מרדכי פירש (כתובות שם תד"ה ומאימת ע"ש) שמדבר בנותן מעות וגם כתב שטר ודעתו של אדם כל זמן שלא הלך לראותו ולא תיקן גבולי השדה שיוכל לחזור בו אם יבא שם שום עירעור.
כשירצו השותפין להשתתף במה יקנה כל אחד מהן ממון חבירו להשתתף בו, אם במעות נשתתפו יביא כל אחד מהם מעותיו ויטילו אותם לכיס אחד ויגביהו שניהם את הכיס, אבל אם כתבו שטר והעידו בעדים אע"פ שקנו מיד שניהם שיביא זה מנה וזה מנה וישתתפו שניהם בהם לא קנו ועדיין לא נעשו שותפין שאין המטבע נקנה בחליפין לפיכך אם נשתתפו בשאר המטלטלין כיון שקנו מידו שיביא זה חביתו של יין וזה כדו של דבש והרי נשתתפו בהן נעשו שותפין בהן, וכן אם שכרו מקום בשותפות והניח זה חביתו וזה כדו שנשתתפו בהן הרי אלו שותפין, כללו של דבר בכל הדרכים שקונה הלוקח באותן הדרכים עצמן קונין השותפין זה מזה הממון המוטל ביניהם להשתתף בו (ע"פ רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ד ה"א ע"ש ובכס"מ). האומנין שנשתתפו באומנות לומר מה שירויחו בתפירה או באריגה שיהא לאמצע אע"פ שקנו מידם אין כאן שותפות כלל שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם (ע"פ ה"ב שם).
בפרק מי שהיה נשוי אמר שמואל השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות ונתעסקו כולן בממון (לשון רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ד ה"ג), ובשערי רב אלפס (שער ח' ע"ש) כתוב שאף אם נתעסק האחד בממון כך הדין, שאם פחתו או הותירו השכר או הפחת ביניהם בשוה לפי מניינם ולא לפי המעות. ומפרש רב המנונא (צ"ג ב' וע"פ רש"י ע"ש) אפילו לקחו מהן שור לחרישה שאם היו חורשין בו שאין חלקו של זה מועיל כלום בלא חלקו של זה והדין פשוט בזה שיהיה השכר לאמצע ואם אירע מעשה ששבח בבשר וטבחוהו אע"פ שמתחלק לאבריו השבח או הפחת לאמצע, ויכול להיות הטעם דדווקא מפני שמתחילה נשתתפו ליקח מהן שור לחרישה ששם הדין פשוט שיהא השכר לאמצע. ורבינו משה כתב (שם) אף לקחוהו מתחילה לטביחה כך הוא הדין, והלכה כרב המנונא דתניא כוותיה שנים שהטילו לכיס אחד זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע ואינו מחלק באיזה עניין שיהיה, ואע"פ שרבה דוחה אותו ומחלק בה אין לסמוך על דיחוים. ומסקינן שם בד"א [כ]שנשאו ונתנו במעות שנשתתפו בהם אבל אם המעות קיימין ועדיין לא הוציאו אותם ופחתו או הותירו מחמת המטבע ששינהו המלך חולקים השכר וההפסד לפי המעות, בד"א בסתם אבל אם התנו ביניהם הכל לפי התנאי (ע"פ רמב"ם שם).
<h2>דף צד.</h2>
גרסינן בפרק מי שהיה נשוי אמר רב הונא שני אחין או שני שותפין שיש להם דין עם אחד ולא היה אחד מהם בעיר והלך אותו שנשאר לדון עמו מעשיו קיימין כאלו עשאו שליח אבל אם ישנו בעיר צריכין שניהם לבא.
בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ד ב') וכן במסכת כתובות פרק מי שהיה נשוי (צ"ד א'), שני שטרות שזמנן כתוב ליום אחד והם כתובים על שדה אחת בין במכר בין במתנה אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות כל הקודם זכה ואם אין דרכן לכתוב שעות הלכה כשמואל בדיני שאומר הרי הדבר מסור לדיינין כל מי שדעתו נוטה להעמיד שדה בידו יעמידו (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ה ה"ו) וזה נקרא שודא דדיינא לדברי רבינו שלמה. אבל בירושלמי (כתובות דף נ"ט ב') מפרש שודא שוחדא דדייני איזו שירצו בית דין להחליט מחליטין, ובפרק קמא דגיטין (י"ד ב') מוכיח דשודא שייכא אף במטלטלין גבי שליח (ע"פ ב"ב ל"ה, א' תד"ה שודא ע"ש). בד"א בשטר שאין בו קניין אלא קנה שדה זה בשטר זה שאין אנו יודעין מי הוא משניהם שהגיע שטרו לידו תחילה אבל אם היה בכל שטר מהן קניין כל שקדם לו הקניין זכה וישאלו [ה]עדים, וכן אם היו שם עדים שזה הגיע לידו שטר מתנתו תחילה קנה הראשון (רמב"ם שם ה"ז). אומר רבינו יעקב בד"א בשטר מכר או מתנה אבל שטר חוב דברי הכל חולקין שהרי שנינו בכתובות (צ"ג ב') היו כולם יוצאות בשעה אחת ואין שם אלא מנה חולקות בשוה והטעם הוא מפני שאין השיעבוד מתחיל אלא מאותה שעה שמוכיח מתוך השטר שהוא מתחיל שזהו ממחרת יום הנכתב שביום שנכתב אין מוכיח מתוך השטר מתי התחיל או בבקר או בערב אבל מתנה או מכר כל הקודם באותו יום זכה (שם תד"ה שני).
<h2>דף צח:</h2>
הסרסור שליח הוא אלא שהוא נוטל שכר על שליחותו לפיכך אם שינה על דעת הבעלים משלם מה שהפסיד, כיצד הרי שנתן ראובן חפץ לשמעון הסרסור ואמר לו מכור לי זה ואל תמכור בפחות ממאה והלך ומכרו בחמשים משלם חמשים מביתו, מכרו במאתים הכל לראובן וכן כל כיוצא בזה, ראובן אומר במאה מסרתי לך והסרסור אומר בחמשים מסרת לי וכן בחמשים מכרתי נשבע הסרסור שבועת התורה שהרי הודה במקצת ואם כבר נתן לו החמשים נשבע היסת שעשה שליחותו וזכה בו הלוקח, ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא וזה המוכר לו סרסור הוא יחזיר החפץ לבעליו ומחרים על מי שנתן לו רשות למכור בחמשים או שרצה בחמשים וחזר בו אחר שקניתי, כל סרסור שהודיע ללוקח שחפץ זה או קרקע זה של ראובן ואחר שקנה הלוקח אמר ראובן איני רוצה למכור בדמים אלו מחזיר הלוקח שהרי לא פסק לו דמים ואמר לו מכור בכך וכך, וכל סרסור שאבד החפץ או נגנב או נשבר חייב לשלם מפני שהוא כנושא שכר (רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ב הל' ו'—ז').
בפרק אלמנה ניזונת גבי ההיא כאן שנה רבי הכל לבעל המעות פסק רבינו יצחק על ראובן שמינה את שמעון לקבל מעותיו מיד הגוי וטעה בה' דינרים שהכל לשליח אפילו טעה הגוי מעצמו ורבינו יעקב היה פוסק דחולקין ואין דבר זה דומה לשאר טעות שבא על ידי המעות של בעל הבית כגון שהוסיפו לו אחת יתרה שסבור שהמעות שוות כל מה שנתן לו אבל כאן דבר בפני עצמו הוא וגם אם היה המקבל רוצה היה יכול להחזיר בטעותו וגם הגוי אם היה נזכר לא היה חוזר כי אם על המקבל לפיכך הכל לשליח וכן פירש רבינו שמואל לפני רבינו שלמה. וכבר בארנו (ריש עשה ע"ד) על שארית ישראל שאין להם להטעות שום ברייה לא גוי ולא ישמעאל.
<h2>דף צט:</h2>
אחר שבארנו קניין המתנה והמכר והרחקת נזקי השכנים ראוי לבאר דין שלוחו של אדם ושותפות כמשפטו במקחו ובממכרו ובהפסדו ובשכרו. האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין או קנה הרי זה מוכר ולוקח לו ועושה שליחותו וכל מעשיו קיימין, ואין העושה שליח צריך קניין ולא עדים אלא באמירה בלבד בינו ובין חברו ואין צריכים עדים אלא לגלות את הדבר אם כפר אחד מהם כשאר כל הטענות (רמב"ם שלוחין ושותפין פ"א ה"א). מסקינן בפרק אלמנה ניזונת (כתובות צ"ט ב') השליח שעבר על דברי משלחו לא עשה ולא כלום וכן אם טעה בכל שהו בין בקרקע בין במטלטלין חוזר שהרי אומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא אמרו שהאונאה במטלטלין שתות והעבדים והקרקעות והשטרות אין בהם אונאה אלא במוכר שלו או לוקח לעצמו אבל השליח שטעה בכולן בכל שהוא חוזר (ע"פ רמב"ם שם ה"ב). מעשה באשה שנתנה מעות לשלוחה לקנות לה קרקע וקנה לה שלא באחריות ופסק רב נחמן בפרק גט פשוט (ב"ב קס"ט ב') שהרי זה עיוות, והשליח לוקח אותה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה וחוזר ומוכר אותה למשלח אותו באחריות הואיל וקנה אותה לה במעותיה ו[ה]אחריות על השליח וכן כל כיוצא בזה לפיכך אם התנה עליו שעשאו שליח בין לתקן בין לעוות אפילו מכר לו שוה מאה בדינר או לקח לו שוה דינר במאה אינו יכול לחזור בו וחייב המשלח ליתן לו כפי התנאי (ע"פ רמב"ם שם ה"ג). האומר לשלוחו מכור לי משדה שלי בית סאה ומכר לו בית סאתים הרי זה מוסיף על דבריו וקנה הלוקח בית סאה בלבד, אמר לו מכור לי בית סאתים ומכר בית סאה הרי זה מעביר על דבריו ולא קנה לוקח, אמר לו מכור לי שדה שלי לאדם אחד והלך השליח ומכרה לשנים ממכרו בטל שהרי עבר על דבריו (רמב"ם שם ה"ד) כדאיתא בפרק אלמנה ניזונת (כתובות צ"ט ב'). הנותן מעות לשלוחו ליקח מהם חיטין או מין ממיני סחורה ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת (רמב"ם שם ה"ה). כתב רב אלפס (ב"ק דף ל"ו א'—ב'), נתן לו מעות ליקח בהן חיטין בין לאכילה בין לסחורה והלך ולקח בהן שעורין אם פחתו דמי זה שלקח פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הוסיפו דמיהן הוסיפו לבעל המעות (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם). ומה שהוא אומר בפרק הגוזל קמא (ב"ק ק"ב ב') הוסיפו לאמצע בנותן לו מעות למחצית שכר מדבר כמו שיתבאר לפנים (לקמן דף קס"ז ג' בד"ו [הו' בב"ק ק"ב א']). בפרק אלמנה ניזונת (כתובות צ"ח ב') פוסק, היה שער קצוב וידוע והוסיפו לשליח במניין או במשקל או במדה כל שהוסיפו לו המוכרים על המדה הרי הוא של שניהם וחולק השליח בתוספת עם בעל המעות ואם היה דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות (המשך רמב"ם ה"ה שם). [מעשה בראובן שמינה את שמעון לקבל מעותיו מן הגוי וטעה בה' דינרין ופסק רבינו יעקב דחולקין השליח והמשלח דהוו מעות כדבר שיש לו קצבה. ורבינו יצחק פסק דלא שייך כאן חולקים שאין זה דומה לשאר תוספת שבא על ידי מעות של בעל הבית כגון שהוסיפו לו אחת יתירה שסבור שהמעות שוות כל מה שנתן לו אבל כאן דבר בפני עצמו הוא ואם המקבל רוצה היה יכול להחזיר הטעות וגם אם הגוי היה מכיר לא היה חוזר אלא על המקבל לפיכך הכל לשליח וכן פסק רבינו שמואל לפני רבינו שלמה. וכבר ביארנו (ריש עשה ע"ד) על שארית ישראל שאין להם להטעות לא גוי ולא ישמעאל והבאנו ראיות על זה].
